<h1>צרור הכסף הארוך, דרך ה' שער ו'</h1>
<h2>דף נז:</h2>
ומעות של הקדש עניים אי מלווין אותו בריבית, גרסינן בפרק הזהב [נ"ז ע"ב], אין ריבית להקדש. והתם בהקדש שמים, דממעטין ליה, אבל הקדש עניים אין מכאן ראיה להתירו. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל, ומעות של הקדש עניים, מסתברא שמותר להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד. וקרוב אני לומר שאין ריבית אף להקדש עניים, לפי שמעות אלו אין להם בעלים ידועים, וגזבר לאו בשלו מלוה. ונמצא שאין זה בא [מן] הלוה למלוה, ואמרו [ס"ט ע"ב] לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה. (ואמרו) ואע"פ שהגזבר מלוה אותם, לא נאסר בעבור זה. שהממון אינו שלו אלא שנעשה אפטרופוס. וכההוא דישראל שנעשה אפטרופא או סנטר לגוי שאמרו בתוספתא [פ"ה ה"ח] שמותר לישראל להלוותם בריבית. ומ"מ [כתב זה להלכה ולא למעשה. אבל קרוב לשכר ורחוק להפסד מותר לגמרי] כך כתב רבינו בתשובה.
<h2>דף סא.</h2>
וגרסינן בפרק איזהו נשך, מה נשך האמור בלוה לא חלקת בו בין בכסף בין באוכל בין בנשך בין בתרבית אף נשך האמור במלוה לא תחלוק בו בין [בכסף בין] באוכל בין בנשך בין בתרבית. מנין לרבות כל דבר שנאמר [דברים כ"ג] כל דבר אשר ישך. ופי' כל דבר המטלטל שהוא כגון אוכל וכסף. ואילו קרקע אין בו משום רבית. הילכך הלוהו חמש גפנים טעונות בשש מותר.
הגאונים ז"ל אמרו דרבית אע"ג דמחליה איניש לחבריה אסורה, ולא קא שרי אלא לצורבא מרבנן, ורבית לא ניתן למחילה. וקשה אטו גזל מי לא מצי מחיל, והאי דאמרינן בגמרא קמ"ל אע"ג דמחלי אסור, לאו מחילה גמורה קאמרי. ורמב"ם ז"ל חלק על הגאונים, ואמר מאחר שנקצץ הריבית וקבלו המלוה (ו)לא יוציאנו מידו. ואע"פ שכל רבית בדרך מחילה הוא ואסרה תורה, שאני שעת הלואה שהוא צריך למעות. והראב"ד ז"ל אסר כדברי הגאונים. ור"ם כתבו פ"ד דמלוה ולוה.
<h2>דף סא:</h2>
גרסינן פרק איזהו נשך, א"ר אלעזר ריבית קצוצה יוצאה בדיינים אבק ריבית אינו יוצא בדיינים. והלכתא כרבי אלעזר. וכן פסק רי"ף. וכי אמרינן דיוצאה בדיינים הני מילי דידיה אבל מירתי לא, כדאמרינן יכין [רשע] וצדיק ילבש. ות"ר הניח להם אביהם מעות של ריבית אע"פ שהן יודעין שהן של ריבית אין חייבין להחזיר. ואם הניח להם אביהם פרה, או טלית וכל דבר המסויים חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם. ודוקא כשעשה תשובה, הא לא עשה תשובה, אפילו דבר המסויים לא יחזירו. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל דלאו יוצאה בדיינים לרדת לנכסים קאמר, אלא שהיה מצוה להחזיר מדכתיב [ויקרא כ"ה] וחי אחיך עמך. ובמצוה עשה כופין אותו ומכין אותו עד שתצא נפשו. ותדע דאי לא, בנים דמחייבי לאהדורי דבר המסויים מפני כבוד אביהם דוקא. הא מדינא מחייבי כדרך שהן חייבין בגזל[ן] בגזילה (קמייתא) [קיימת]. אבל כדקאמרינן דליכא אלא מצות עשה דוחי אחיך עמך, וכפיית גזלן איכא, אבל לרדת לנכסיו ליכא.
<h2>דף סב:</h2>
וגרסינן התם פרק איזהו נשך, תני רב ספרא בריבית דרבי חייא יש דברים שהם מותרים, ואסור לעשותם מפני הערמת ריבית. כיצד, אמר לו הלוני מנה א"ל מנה אין לי חטים במנה יש לי שאני נותן לך ונתן לו חטים במנה וחזר ולקחם ממנו בעשרים וארבעה מותר, ואסור לעשות כן מפני הערמת ריבית. יש מי שסובר דרב ספרא לכתחלה קאמר, ואסור לעשות כן מפני הערמת ריבית, אבל דיעבד לא מפקינן מיניה. דאפילו אבק ריבית ליכא אלא (ב)הערמת ריבית. וכן כתב [ר"ם] פ"ה דמלוה. והרמב"ן ז"ל הכריע לאיסור, וכתב דהואיל אוקימתא [קאי] על מתני', ריבית דרבנן יש בה. ורבינו הרשב"א ז"ל כתב, דהואיל ואמרינן יש דברים המותרים, ולא אמרו כן בשום מקום גבי ריבית דרבנן, משמע דליכא אפילו ריבית דרבנן, ולא אסרו אלא משום הערמת ריבית. ואסיקנא התם, האומר לחבירו הלוני מנה וא"ל מנה אין לי חטים במנה יש לי, וחזר ולקחם ממנו בשמונים, ולוקח ממנו יין במנה, מותר, דפירא יהיב ופירא שקיל. כאביי דאמר בענין זה, והוא שיש לו. ודוקא כשלא התנה בתחלה ליתן לו בפחות ממה שהוא לוקח. שאם התנה ה"ז כרבית גמורה. וכן דעת (הרמב"ם) [הרמב"ן].
<h2>דף סג.</h2>
וגרסינן התם באיזהו נשך, תני דבי ר' אושעיא הרי שהיה נושה בחבירו והלך ועמד על גורנו [ו]אמר לו תן לי מעותי שאני רוצה ליקח בהם חטים. אמר חטים יש לי שאני נותן לך, צא ועשה לי כשער של עכשיו, הגיע זמן (יין) [חטים] למכור אמר לו תן לי חטי שאני מוכרן (ו)ליקח בהן יין, א"ל יין יש לי שאני נותן לך ועשה לי עלי כשער של עכשיו, בכולן, יש ללוה כשיעור המעות שהוא חייב מותר, אין לו אסור. ודין זה אפילו לא יצא השער, וכדקתני יש לו מותר, ואפילו לא יצא השער. והא דקתני ועשה כשער של עכשיו, לא בא אלא ללמדך שאפילו יצא השער אם אין לו אסור. וכן דעת הרמב"ן ז"ל ורבינו הרשב"א ז"ל. וכתב רש"י ז"ל דכל שיש לו מותר, ואע"פ שלא משך כי (מיקרי) [מוקרי] ברשותיה (מיקרי) [מוקרי] ולא הוי ריבית, הואיל ואם בא לחזור קאי עליה במי שפרע. וזה הדין דוקא בכה"ג שבא לו בהלואתו, ומשום הכי הוא שהחמירו חכמים דוקא כשיש לו אותו המין. אבל מי שבא במעות בידו ופסק המוכר בכך וכך הכור, כיון שיצא השער בענין זה אע"פ שאין לו למוכר כלום מאותו המין מותר, שאע"פ שאין לזה יש לזה. ודוקא כשיצא השער כבר. כיצד הרי שהיה השער לחטים קבוע בשוק מאה סאין במאה דינרין ונותן לו מאה דינרין, ואחר זמן נתייקר השער מאה סאה במאתים דינרין, נותן לו מאה סאה ואין בזה משום ריבית. שאע"פ שלא היה למוכר חטים כלל בעת שפסק, היה הקונה יכול לקנות מאחרים.
<h2>דף סג:</h2>
וגרסינן התם באיזהו נשך, האי מאן דאוזיף פשיטי מחבריה ואשכח בהו טופייתא, פירוש מצא בהן יותר מהלואתו, בין בשעה שהמלוה נותן לו מעות ההלואה, בין בשעה שהלוה החזיר לו חובו ומצא בהן המלוה יותר. אי בכדי שהדעת טועה מחייב לאהדורי. ואי לא, מתנה בעלמא היא. ואמרינן בכדי שהדעת טועה, בעשורייתא וחומשייתא, כגון שמצא תוספת חמשה או תוספת עשרה וקא טעי בחדא חמשא או בחדא עשרה. אי נמי כגון דהוי מני... דקא מני חדא והדר קא מני חמשא, ומני חדא לסימנא לידע כמה חמשא קא מני או כמה עשרה, וטעה וערבינהו להנהו סימני בגוייהו. הילכך מחייב לאהדורי, דטעותא הואי. ואי בכדי שאין הדעת טועה, מתנה בעלמא היא דיהיב. ואי גברא דליכא למימר ביה דיהיב מתנה, אמרינן דילמא גזליה וקא מבלע ליה בחשבון. ואם לא היה לו משא ומתן עמו דליחוש להאי, אמרינן דילמא איניש אחרינא גזליה ואמר ליה זיל (אוסיף) [אוזיף] ליה לפלניא ואבלע ליה בחשבון. והר"ם [כתבו] פ"ד דמלוה ולוה. וגרסינן התם, אמר רב נחמן כללא דריביתא כל אגר נטר לי אסור. פירוש כל שנותן לו שכר בעבור המתנה אסור. אמר רב נחמן האי מאן דיהיב זוזי לקיריאה וקא אזלן ארבעה ארבעה וא"ל יהיבנא לך חמשא [חמשא], איתנהו שרי, ליתנהו אסיר. פשיטא. לא צריכא דאית ליה אשראי במתא. כלומר יש אדם אחר שהוא מחוייב לתת אלו הפירות למוכר זה. מה דתימא כיון דאית ליה אשראי [במתא] כעד שיבוא בני או עד שאמצע המפתח דמי ושרי, קמ"ל כיון דמחסרי גוביינא כמאן דליתנהו דמי ואסיר.
<h2>דף סד.</h2>
וגרסינן התם, האי מאן דיהיב זוזי לגנאה וקא אזלן עשרה קרי בְנֵי זרתא בזוזא. פירוש שיעור זרת. וא"ל יהיבנא לך בני גרמידא. פירוש אמה. שרי, ואע"ג דליתנהו בההיא שעתא כיון דממילא קא רבו שפיר דמי ע"כ. ור"ם כתבו פ"ט דמלוה. ותניא ההולך לחלוב את עיזיו ולגזוז את רחליו ולרדות את כוורתו ומצאו חבירו ואמר לו מה שעיזי חולבות מכור לך מה שרחלי גוזזות מכור לך מה שכוורתי רודה מכור לך מותר. אבל אמר לו מה שעיזי חולבות כך וכך מכור לך מה שרחלי חולבות כך וכך מכור לך אסור. דהואיל וליתנהו בההיא שעתא אסור. וההיא לאו ממילא קא רבו, דשקיל ליה להאי חלבא וגיזה ואתי אחרינא. אבל גבי קרי, מיניה קא רבו, דאי שקילי ליה להאי קרא לא אתי אחרינא וכד שביק ליה התם לית ליה פסידא ללוה. ור"ם כתבו פ"ט דמלוה. ואמר אביי שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ארבעה זוזי דמי חביתא דחמרא אי תקפא, כלומר אם תחמיץ, תקפא ברשותך. ואי יקרא או זילא ברשותי. ואם יתיקר או יזל היין יהיה ברשותי. דהואיל והקונה מקבל עליו הזילות ג"כ, קרוב לזה ולזה הוא ומותר. ור"ם [כתבו] פ"ח דמלוה.
<h2>דף סד:</h2>
תנן פרק איזהו נשך, המלוה את חבירו לא ידור בחצירו חנם ולא ישכור ממנו בפחות. ואמרינן בגמרא אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר, הלוהו ודר בחצירו צריך להעלות שכר, ואפילו בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר בכי הא ודאי לאו מידי חסריה, אפילו הכי כיון דמסיק ביה זוזי מחזי כריבית. וכתב הרמב"ן ז"ל, דוקא שהוא דר בחצירו מעכשיו [הוא] שחייב להעלות לו שכר, אבל במה שדר בו כבר אינו חייב להעלות לו שכר ואפילו בבא לצאת ידי שמים, (ולא) [דלאו] מידי חסריה ולא שקיל מיניה מידי. והילכך אפילו דר בה שלא מדעת הבעלים אינו צריך להעלות לו שכר. דלא אמרו אלא משום דמחזי כריבית, דאלמא אפילו אבק ריבית ליכא. ונכון בעיני רבינו ז"ל. ואמרינן בגמרא, איכא דאמרי אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אע"פ שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר, אמר לו הלויני ודור בחצירי צריך להעלות לו שכר. וכתב הרמב"ן ז"ל דאף בהלויני ודור בחצירי, בחצר דלא קיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר, אי דר בה כבר אינו מעלה לו שכר אלא במה שאמר לו [מעכשיו] דקא מחזי כשאלה השאולה לו לדעתו [.וכן] נראה לרבינו ז"ל. ואמרינן בגמרא מ"ד בהלוהו וכל שכן בהלויני דאסור, אבל מ"ד בהלויני אבל בהלוהו לא, מ"ט כיון דמעיקרא לאו אדעתא דהכי אוזפיה ליתן לו [דירה] בה. ודוקא הלוהו ודר בחצירו הוא דמותר, אבל הלוהו וא"ל ארווח לי זימנא ודור בחצירי, הרי הוא כהלויני, דכל אגר נטר לי אסור. ואי חצר דלא קיימא לאגרא אסור, ואי חצר דקיימא לאגרא ריבית קצוצה ומוציאין אותו בדיינים. שאין הפרש בין קצץ בשעת הלואה לקצץ אחר הלואה מחמת הרווחת זמן. זהו שלא כדעת רמב"ם שכתב בפ"י דמלוה, הורו רבותי שהמלוה את חבירו ולאחר זמן תבע חובו ואמר לו הלוה דור בחצירי עד שאחזיר לך חובך ה"ז אבק ריבית לפי שלא קצץ בשעת הלואה שנאמר [ויקרא כ"ה] לא תתן לו בנשך. וגם הראב"ד ז"ל השיג עליו ואמר, א"א חיי ראשי לא יפה הורו, שאם הגיע זמן הפרעון וארווח ליה זמנא משום ההיא דירה, כשעת מתן מעות דמי ע"כ. ובאמת הדברים נראין אם קבע לו זמן להלואתו עד ניסן, ובתוך הזמן א"ל הלוה "דור בחצירי בחנם בשכר מעותיך שלא יהיו בטילות אצלי" שאין [זה] ריבית אלא מחזי כריבית, וכריבית מאוחרת היא. אבל במרויח לו זמן, ריבית קצוצה היא. וכתב רי"ף ז"ל והלכתא כל"ק, דאפילו בהלוהו ודר בחצירו צריך להעלות לו שכר. אבל להוציא בדיינים, בהלויני ודור מפקינן מיניה אגרא, דכריבית קצוצה דמי, אבל בהלוהו ודר בחצירו, דלא אדעתא דהכי אוזפיה, אבק ריבית הוא ואינו יוצא בדיינים. ודבריו ז"ל מוקמינן להו בחצר דקיימא לאגרא, דהוי ריבית קצוצה, אבל לא קיימא לאגרא לא אמרינן. וכתב רי"ף, והא דאמרינן בהלוהו ודר לא מפקינן מיניה לא תימא ה"מ היכא דפרע ליה זוזי דאוזפיה, והדר קא תבע ליה אגרא דביתא, אלא אפילו קא תבע ליה הלוה אגר ביתא מקמי דליפרעה לא מחייבינן ליה [לנכויי] שיעור אגר ביתא. וכדאמרינן [להלן ס"ז ע"א] דכל סלוקי בלא זוזי, אפוקי מיניה הוא. ודבריו עיקר בעיני הרמב"ן ז"ל אע"פ שרבינו אפרים תלמידו כתב דמנכין ליה. וגרסינן רב יוסף הוה תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועביד בהו עבידתא, כלומר היה לוקח [עבדים] מאותן שהיו חייבין לו מעות. אמרו לו אע"פ שיושבין בטילים, אסור לו להשתמש [בהם] כיון דמיחזי כריבית.
<h2>דף סה.</h2>
ואמר אביי האי מאן דמסיק ארבעה זוזי דריביתא בחבריה וקא אזלן ארבעה גרוי בזוזא ויהיב ליה חמשא, ובא הלוה ותבע לו שנטל ממנו ארבעה זוזים מריבית ומוציאין בדיינים, כי מפקינן מיניה חמשא מדות של שעורים כמו שנטל, ולא אמרינן ההוא אוזולי קא אוזילי גביה. אלא כיון דבתורת ריבית אתא ליה הכל מוציאין. זו היא סברתו של רבא, והלכתא כותיה. וכן מאן דמסיק זוזא דריביתא ויהיב ליה גלימא בגוייהו, כי מפקי מיניה גלימא מפקי מיניה מאי טעמא כי היכי דלא לימרו גלימא דמכסי דריביתא הוא. ואמר רבא האי מאן דמסיק תריסר זוזי דריביתא בחבריה, ובא הלוה ואוגר ליה חצר דמתגרא בעשרה בתריסר, כי מפקי מיניה דמלוה שיתן לו שכירות הבית, שנים עשר מפקינן, ולא אמרי[נן] מימר שלא היתה נשכרת לאחרים אלא (בעשרים) [בעשרה] ומה ששכרה בשנים עשר מפני שהיו באין לו ריוח הואיל ושכר וקביל שנים עשר כן מוציאין ממנו. ור"ם כתבו פ"ה דמלוה. ומהני (שמעת) [שמעתתא] אמרי' דאין המקח בטל בינתים אם קנו באחת מדרכי הקניות, אלא אם אחד מהם רוצה לקיים המקח ושיחזירו הריבית, הדין כך. ואין טענה לומר הואיל ונעשה באיסור אין הפסק שפסקו קיים ונבטל המקח מכל וכל. אינה טענה, דהא גבי גלימא אילולי דלא לימרו דמכסי גלימא דריביתא לא הוי מהדר ליה. וכ"כ רבינו האיי ז"ל בתשובה דהיכא דאיכא איסורא דאוסיף בדמיה משום אגר נטר לי לא בטליה זביניה, אלא קיימא בין על הלוקח בין על המוכר. ונמצא הדין לפוסק על הפירות עד שלא יצא השער שבשוק וקנה בדרך אחת מן הקניות שנותן לו כשער היתר ואין אחד מהם יכול לומר אין הפסק שפסק לו קיים. והיכא שלא נתקיים המקח, כגון דליכא קנין, אלא דקאי במי שפרע, ונתן מעות שלא על(ה) השער שבשוק, נשאל הגאון ז"ל אם יכול לומר שהפסק בטל הואיל ויש בו ריבית. והשיב דעיקר הדין לא קנסינן היתירא אטו איסורא (בדרבנן) [כרבנן] אבל כאן דלקבולי עליה מי שפרע הוא ולא למקנא ממש, כיון שעיקר דבריו לרבית היו, אע"פ שחזר בו מן העיקר לא קביל עליה מי שפרע.
ותנן התם, מרבין על השכר ואין מרבין על המכר. כיצד הרי שהשכיר לו את החצר ואמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי לך בעשר סלעים לשנה, ואם של חדש בחדש מסלע בחדש מותר. מכר לו את השדה וא"ל אם מעכשיו אתה נותן לי הרי לך באלף זוז ואם לגורן הרי הוא לך באלף ומאה אסור. ואמרינן עלה מאי שנא בשכירות ומאי שנא (בשכר) [במכר]. ואמרינן דשכירות אינה משתלמת אלא לבסוף כשיגמור השנה, והאי כיון דלא מטי זמניה למגבא כשנותן לו שנים עשר סלעים לשנה לאו אגר נטר לי דמשוה הוא דשויא כן סכום שנים עשר סלעים. ומאי דאמר אם מעכשיו אתה נותן לי הרי היא לך בעשר סלעים לשנה אוזולי הוא דקא מוזיל גביה. אבל גבי מכר, כיון דזביני נינהו בעי למישקל זוזי מהשתא, ומאי דקא [אמר] לגורן באלף ומאה אגר נטר לי ואסיר. ור"ם כתבו בפ"ז ובפ"ח. והיכא שזכה הלוקח... בסכום אלף ומאה לגורן ובא המוכר ואמר לו תן לי אלף עכשיו, אוזולי הוא דקא מוזיל לגביה. ורי"ף כתב התוספתא [פ"ו ה"ד] דתניא הלוקח מכר מחבירו ע"מ ליתן לו מכאן עד י"ב חדש רשאי שיאמר לו תן לי מיד בפחות ואינו חושש משום רבית. ירושלמי [ה"א], תני יש דברים שהם כמו ריבית ומותרין, כיצד לוקח אדם שטרות של חבירו ומלותו של חבירו בפחות ואינו חושש משום ריבית. ור"ם כתבו פ"ח דמלוה ופ"ה.
והתם אמר רב נחמן טרשא שרי. (פירוש לשון הלואה). פירוש למכור לו סחורה בהמתנה ביותר מדמיה מותר, ובלבד שלא יפרש לו "אם מעכשיו בפחות". אלא ימכור סתם בכך וכך ליום פלוני ואע"פ שאינו שוה עכשיו מה שהוא תובע. ואפילו אין לו דמים וא"ל לגורן (במילה) [במנה], כל שלא א"ל "ומעכשיו בכך וכך" מותר. וכדאמרינן התם קץ הכא לא קץ. ורבינו האי ז"ל פסק כרב נחמן וכן רבינו תם ז"ל. והא דגרסינן בירושלמי [ה"ו] רב חייא סבא הוה ליה כיתאן. פירוש פשתן. אתון חמרי למזבן מיניה אמר לון לית בדעתא מזבניניה אלא (דפוריא) [בפוריא] א"ל זבינית לך כמה דאת עתיד למזבניה בפוריא ושאיל לר' ואסיר ע"כ. וש"מ לכאורה דאפילו כשאינו קץ דמים, אלא שאמר כשער של פורים, אסור מפני שמייקר בזמן פורים. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל, ומסתברא דהתם כשיצא השער לפשתן השתא, דכל שיצא השער כקוצץ דמים מתחלה הוא. הילכך כל שקוצץ עכשיו, כיון שאמר לו מעכשיו בכך ולאחר זמן בכך וכך והוא השער של יוקר, ה"ז אסור. אבל כל שלא קצץ בתחלה, והוא מן הדברים שאין לו עכשיו (וקצובין) [דמים קצובים], וא"ל לזמן פלוני בכך וכך, מותר. וכן נמי פסק הרז"ה ז"ל. ועל זה סמכו העולם למכור באשראי בדמים יתירים מטעמא דכולה מילתא משום דדרך מקח וממכר הוא. וכל כיוצא בזה ליכא איסורא דאורייתא, וכדי שלא תנעול דלת בפני לוקחין ומוכרין הקילו. וכ"כ רבינו הרשב"א ז"ל. וטרשא דרב חמא הלכתא דשריא. וכן פסק רי"ף, ולא פסק כטרשא דרב נחמן. וטרשא דרב חמא הוה, שהיה מוכר במקום הזול כמקום היוקר, ואחריות ההליכה עליו, ושם מוכרין לצורך רב חמא כיוקרא דהתם, וקונין לעצמם סחורה שם באותו מקום (באותו) [באותן] מעות, ואחריות הסחורה עליהם. וטרשא דרב פפא אסורה, והוא שמוכר שכר בתשרי שהוא בזול כשער של ניסן. וממתין לו עד ניסן. והטעם כי בתשרי יצא השער בזול ובניסן מתייקר בכל שנה ושנה, והו"ל כקץ, בין בתחלה בין בסוף. דכל שיצא השער הרי הוא כקץ בתחלה, ואפילו הכי שרי רב פפא משום דשכר לא אפסיד וזוזי לא צריך ושכר מתייקר באכלביה. והא דהוה יהיב שכרא ללוקח מהשתא, מילתא הוא דקעביד בהדיה. ומקשינן על רב פפא, דהואיל ויצא השער הרי הוא כקציצה, דהא אי הוו ליה זוזי ודאי שקיל כשער של עכשיו. ולפיכך אמרי [להלן ס"ח ע"א] דלית הלכתא כטרשאי פפונאי.
<h2>דף סה:</h2>
ומתניתין דמכר לו את השדה ונתן מקצת דמים נפקא לן [מינה], דמוכר בית או שדה לחבירו ואמר לו המוכר ללוקח לכשיהיו [לי מעות] תחזיר לי קרקעי, לא קנה לוקח. וכל הפירות שאכל ריבית קצוצה, דאם יפדה הקרקע [נתבטלה המכירה למפרע] וכל מה שאכל ריבית קצוצה [היא]. אבל אם אמר הלוקח מעצמו מדעתו כשיהיו לך מעות אני אחזיר לך הקרקע מותר, דלוקח אוכל פירות עד שיחזיר המעות. והיכא שמכר לו את השדה ונתן לו מקצת [הדמים] ונשארו מקצת וא"ל המוכר ללוקח לכשתביא לי שאר מעות תקנה מעכשיו, שניהם אסורים לאכול הפירות מיד, המוכר אסור שמא יביא הלוקח שאר המעות ונמצאת השדה שלו ונמצא המוכר אוכל פירות בשביל קצת המעות שנשארו אצל הלוקח, וכן הלוקח אסור שמא לא יביא ונמצא שאכל בשביל קצת המעות שיש לו אצל המוכר. לפיכך מניח הפירות ביד שליש. והיכא שא"ל המוכר לכשתביא שאר המעות תקנה ולא אמר מעכשיו, המוכר אוכל פירות עד שיביא הלוקח, ואם אכל הלוקח מוציאין מידו. והיכא שאמר המוכר ללוקח "קני כשיעור זוזך", שניהם אוכלין ומותר. והיכא שאמר המוכר ללוקח "קני מעכשיו וזוזי ליהוו גבך הלואה", הרי הלוקח אוכל ומותר. ואם אכל המוכר מוציאין מידו. והכל כדתני רב ספרא בריבית דר' חייא. ואסיקו התם דכל שמכר על דרך אסמכתא דלא קניא, דכל פירות שאכל ריבית הם. (ורת"ם) [ור"ם] כתב אלו הדינים פ"ו דמלוה. משכן לו בית או שדה וא"ל לכשתרצה ותמכרם לא תמכרם אלא בדמים הללו, אסור. פירוש על תנאי שכל זמן שימכרנה ואפילו לאחר שיפרענו לא ימכרנה אלא לי ובסך ידוע, ה"ז כאגר נטר לי ואסור.
<h2>דף סז.</h2>
אמימר בריה דרב יוסף משמיה דרבא אמר משכנתא, פירוש בלא נכיתא, באתרא דמסלקי כד מייתי ליה זוזי, אכל מלוה שיעור זוזי מסלקי ליה בלא זוזי. אכל טפי לא מפקינן מיניה, ואין מחשבין השטר לשטר. ואוקמה רב אשי, השתא דאמרת אכל טפי לא מפקינן מיניה אכל שיעור זוזי נמי לא מסלקי ליה בלא זוזי. י"מ לא מסלקי ליה בלא (כל) [כלל] זוזי. אכל פחות ממעותיו ויש להחזיר לו עדיין, מחשבין ומחזירין לו אותו הנשאר ולא יותר. וי"מ דכל שאתה מסלקו בלא כל זוזי, אתה מסלקו בלא זוזי הוא. וכן דעת רש"י ז"ל ועיקר. ולזה אין מחשבין לו משטר לשטר. היתה הקרקע הממושכנת ביד המלוה של יתומים ואכל שיעור חובו, מסלקין אותו בלא כלום. אבל יותר על חובו אין מוציאין אותו מידו ומחשבין משטר לשטר. כיצד היתה שדה זו ממושכנת לו במאה זהובים [ושדה אחרת ממושכנת לו בשטר אחר במאה זהובים], ושתי השדות לאדם אחד, ואכל מפירות האחת בחמשים ומפירות השניה במאה וחמשים, אומר לו "הרי אכלת מן הפירות במאתים ואין לך כלום". וכאילו השטר אחד והמשכונה אחת. רי"ף פירש בו בלשון אחרון, דכמשכנתא בלא נכיתא היא. ור"ם כת' בפ"ז דמלוה.
<h2>דף סז:</h2>
ולענין משכונה בקרקע, משכנתא דסורא מותרת לכו"ע. והיא "במשלם שניא אילין תיפוק ארעא דנא בלא כסף". וכגון שהלוהו מאה דינרים ומשכן לו בהם בית או שדה והתנה עמו שלאחר עשר שנים תחזור קרקע זו לבעליה חנם, ה"ז מותר לאכול כל עשר שנים [הפירות]. ואפילו היה שכרה אלף זוז בכל שנה. שאין זה אלא כמי שהשכיר שדהו או ביתו בפחות ממה ששוה. וכן אם התנה בעל השדה עמו שכל זמן שיביא לו מעות יחשוב לו עשרים לכל שנה ויסלקו ממנה, ה"ז מותר. וכן אם התנה הלוה שכל זמן שירצה מחשב לו מהשכר ויחזיר לו שאר הדמים ויסתלק ה"ז מותר, שאין זה אלא כשכירות וכל תנאי שבשכירות קיים. כ"כ ר"ם פ"ו דמלוה ולוה. ויש מקומות (שממשכן הבית או השדה מסלקין) [שהממשכן בית או שדה מסלקו] הלוה כל זמן שיתן לו המעות. ויש מקומות שאין מסלקין אותו אלא זמן ידוע. והסכמת הראשונים והאחרונים ז"ל שאין הפרש במשכון קרקע בין שדה לבית דבשדה התיר בנכיתא כמו שנבאר [דבכולהו שרי בנכייתא]. ואע"פ שרש"י ז"ל חלק בין שדה לבית, דבשדה התיר משום דהוי ספק (ושמא) [דשמא] לא יהיו בו פירות, והוי ביה פסידא, אבל בבית אסר אפילו בנכיתא, דאין בו משום פסידא, אין דרך שאר המפרשים כן, אלא אפילו [בבית נמי שרי בנכייתא דאפשר דאיכא פסידא. אבל בלא נכייתא אסור] דבמשכנתא בלא נכיתא בכל קרקע באתרא דמסלקי, וכן בזביני היכא שהתנה המוכר ואמר לכשיהיו לי המעות תחזיר לי המכר, דבכל אלו אסור, דריבית קצוצה היא ואפילו לא קצץ לו ריבית. [מהא] דעבד [רבינא] עובדא ואפיק (זוזי) [פירי] וההיא דרבינא משכנתא בלא נכיתא הוה, וכמו שכתב רי"ף באיזהו נשך. ובמשכנתא בנכיתא כגון שא"ל המלוה הריני מלוה אותך מאה דינרין על קרקע זו והריני מנכה לך דינר בכל שנה ויהיו כל הפירות שלי, בזה יש מחלוקת בין המפרשים באתרא דמסלקי, ואפילו באתרא דלא מסלקי י"א שהוא אבק ריבית ואסור. ואע"ג דרבינא אכיל בנכיתא, ורבא נמי שרי, הא איכא רב כהנא ורב פפא ורב אשי דסבירא להו דאסירא וקיימא לן כותייהו. ואם כן לא ניכול אלא במשכנתא דסורא. והראב"ד ז"ל פירש, דאפילו בכי האי קיימא לן כרבינא דאכיל בנכיתא. ורב כהנא ורב פפא ורב אשי דלא אכלי, אחמורי הוא דהוו מחמרי אנפשייהו. והיינו דאמרינן "לא הוו אכלי בנכיתא" ולא קאמר "אסור" או "אוסרין". והשתא נהוג עלמא למיכל בנכיתא, ואתרא דלא מסלקי הוא. דכולהו (מ)משכנתא פסיקי להו זמנא דלא מצו פריק עד זמן ידוע. ופוק חזי מאי עמא דבר. אבל באתרא דמסלקי כתב הראב"ד ז"ל דהוי אבק ריבית ואפילו בנכיתא. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל דבזה אין דברי הרב מתחוורין, דהא רבינא משדה אחוזה גמיר וההוא כאתרא דמסלקי הוא, דהא כל היכא דבעי לסלוקי פריק ליה ומסלק את ההקדש. על כן כתב רבינו הרשב"א ז"ל דכל בנכיתא שרי ואפילו באתרא דמסלקי, דהא רבינא אכיל כדגמיר משדה אחוזה. וכיון דאיהו אכיל מעשה רב. ורבא נמי מישרא שרי, דכל בנכיתא אמר דשרי. אלא דלצורבא מרבנן לא ניכול אלא במשכנתא דסורא. וכן בכל משכונה שכתב לו כל זמן שתמשך משכונה זו בידך אוכל (ניכיתא) [בנכיתא]. ובאתרא דלא מסלקי ואוכל בנכיתא ועבר זמן שקצץ לו ולא כתב לו כל זמן שתמשך משכונה זו כתב הראב"ד ז"ל דאי אכיל (ומודה לוה), [ומנכה ליה שרי] כל זמן שלא מיחה בידו או שלא אמר לו איזיל ואייתי זוזי. אבל אי אמר ליה מכל הני מילי ואכיל, גזל הוא ואפוקי נמי מפקינן מיניה, דכל שמיחה גזל גמור הוא וחוזר. כן דרך רבינו ז"ל בענינים אלו. וסברת ענין זה [תמצא בר"ם] פ"ו דמלוה ולוה.
<h2>דף סח.</h2>
ומי שהיה שדה ממושכנת בידו לא יחזור וישכיר אותה לבעל הבית שהשדה שלו מפני הערמת ריבית, שהרי זה עומד בצד שדהו ונותן לזה שכר בשביל שהלוהו. ור"ם כתב כן פ"ה, וכמו שנכתוב בע"ה לקמן גבי חכירי נרשאי.
ואמרינן התם, חכירי נרשאי דכתבי הכי "משכן ראובן שדהו לשמעון" וחוזר ראובן (ומוכרה לשמעון) זה [חוכרה משמעון] אסור, שהרואה אומר "אימת קנייה שמעון [שהוא] חוכר אותה לראובן" ואסור. ואפילו [כ]שהיא ממושכנת ביד שמעון זמן גדול אסור לחוכרה לראובן. והוא מהערמת ריבית. ולא כרש"י ז"ל שפירש שהיא ריבית גמורה.
התם תנן אין מושיבין חנוני למחצית שכר. לא יתן מעות ליקח פירות למחצית שכר אא"כ נותן לו שכרו כפועל בטל. ואין מושיבין תרנגולין למחצה אא"כ נותן לו עמלו ומזונו ושכרו שאמרו בין מרובה בין מועט דברי ר' מאיר. והלכה כמותו. ועד משלם יומי דשותפותא יהיב ליה כפועל בטל לאותה מלאכה דבטל ממנה. ומיפסקו לכל יומי השותפות פוסקין. ודוקא בחנוני וכיוצא בו, שאין לו מלאכה אחרת וצריך לתת עיניו באומנותו (והיינו) [ואינו] עוסק במלאכה אחרת, אבל מי שיש לו מלאכה ולא קא מבטל מיניה, לא בעי באגריה כולי האי. וכדאמרינן גביל לתורא גביל לתורי, מה שטרח באחד יטרח בכמה שוורים. ורבינו (תם ורבי) הר"ם כתבו פ"ה. תוספתא [פ"ד ה"ז]. המושיב את חבירו חנוני בחנות למחצית שכר, אם היה אומן לא יעסוק באומנותו, ואם (שורה) [היה שותף] עמו בחנות מותר. המושיב את חבירו בחנות למחצית שכר, לא יהא לוקח ומוכר דברים אחרים. ואם לקח ומכר השכר לאמצע. [הי"א] והנותן מעות לחבירו למחצית שכר [אינו] רשאי ליקח בהם לא כסות ולא עצים. והנותן מעות לחבירו ליקח בהם פירות למחצית שכר ובאחרונה אמר לו לא לקחתי, אין לו עליו אלא תרעומת. ואם יש עדים שלקח ומכר מוציאין ממנו בעל כרחו ע"כ. ושכר פועל בטל פירש רבינו חננאל ז"ל בכל מקום. שנוטל כשיעור מה שהוא מוזיל ועושה בשעה שאינו (עושה) [מוצא] מלאכה מרובה. שכל המלאכות יש להן זמן שאדם מוצא לעשותה מרובה, ואז מתייקר שכר האומנין, וכשאין מוצאין מלאכה מרובה מוזילין בפחות.
<h2>דף סח:</h2>
משכרת אשה לחברתה תרנגולת לישב על הביצים בשני אפרוחים ואין בזה משום ריבית, ור"ם [כתבו] פרק ח.
<h2>דף סט:</h2>
תוספתא [פ"ד ה"א]. משכיר אדם מעותיו לשולחני להתנאות בהן ולהתעטר בהן ולהתלמד בהן ע"כ, שכיון שחוזרין בעינייהו מותר. ורב חמא שהיה (שוכר) [משכיר] מעותיו, וכלו מעותיו, מפני שלא היו חוזרין בעינייהו אלא אחרים. ור"ם כתבו בפ"ה דמלוה. וגרסינן התם בפרק איזהו נשך, אמר רבא שרי ליה לאיניש למימר לחבריה הילך ארבעה זוזי ואוזפיה לפלניא [מאה זוזי], לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה. והוא שלא דיבר הלוה עם המלוה בשום ריבית. ואסור שיאמר הלוה "כל הנותן שום דבר למי שילויני אינו מפסיד". ואע"ג דגבי מודר הנאה מחבירו התירו שילך אצל חנוני [ויאמר] פלוני מודר הנאה ממני ואיני יודע מה לעשות ה"ז נותן ונוטל מבעל הבית [נדרים מ"ג ע"ב], וכן גבי המדיר את אשתו ואמר כל הזן אינו מפסיד [כתובות ע' ע"ב], וגבי דליקה התירו לומר כל מכבה אינו מפסיד [שבת קכ"א ע"א]. התם כשאין לו מה שיאכל. הא בעלמא אסיר, דשלוחו של אדם כמותו. [ותדע דאמרינן] [שם] גבי דליקה התירו, הא בעלמא לא. ואמר רבא שרי ליה לאיניש למימר ליה לחבריה הילך ד' זוזי ואימא ליה לפלניא דאוזפן זוזי מ"ט שכר אמירה קא שקיל. ומיהו אם הוא בנו, אפילו גדול וסמוך על שולחן אביו הרי הוא כגופו ואסור, דחיישינן להערמה. אבל בנו אפילו קטן ואינו סמוך על שולחן אביו הרי הוא מותר. ואסור להקדים בריבית או לאחר אותה. כיצד נתן עיניו ללוות ממנו והיה משלח סבלונות לאותו מלוה בשביל שילוה זהו ריבית מוקדמת. לוה ממנו והחזיר לו מעותיו והיה משלח סבלונות בשביל שלא יהיו מעותיו בטילות אצלו זהו מאוחרת. ואם עבר ועשה זהו אבק ריבית. ואפילו ריבית דברים [אסור] כמו להקדים שלום. ואם לא היה רגיל המלוה אצל הלוה ועכשיו שהלוה לו מעותיו אסור ללוה ללמדו מקרא ותלמוד. ור"ם כתבו פ"ה דמלוה.
ומותר לאדם ליתן לחבירו דינר כדי שילוה לפלוני מאה דינר, שלא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה. וכן אומר אדם לחבירו הילך דינר זה ואמור לפלוני שילויני, שלא נתן אלא שכר אמירה. ולקמן בע"ה אפרשנו.
ומקום שנהגו לשכור הספינה וליטול שכר הספינה ואם נשברה שמים לו מה שפחתה ומשלם יתר על השכר ה"ז מותר. וכן מותר להשכיר סיר של נחושת ונוטל השכר ודמי מה שפחת ממשקלו.
ואמרינן התם, השם פרה מחבירו וא"ל הרי פרתך עלי בשלשים דינרים אם מתה, ואני אעלה לך סלע בכל חדש, מותר, שהרי לא עשאה דמים אלא לאחר מיתה.
<h2>דף ע.</h2>
ומעות היתומים אסור להלוותם בריבית, כדאמר רב נחמן בפרק איזהו נשך יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזלי בתר שבקייהו. ומסקנא דיהבי להו קרוב לשכר ורחוק להפסד, שאומרין לאיש נאמן שיש לו נכסים טובים, תהא נושא ונותן באלו הנכסים, אם יהיה בהם ריוח (י)תן להם חלקם מן הריוח, ואם יש הפסד תפסיד אתה לבדך, דהוי כאבק ריבית, והוא אסור מדבריהם, ובנכסי יתומים לא גזרו. וכן כתבו ר"ם פ"ד דמלוה ולוה. וכתב מורי הרשב"א ז"ל בתשובה וזה לשונו, ומסתברא דלאו כל ריבית דרבנן התירו אצל מעות יתומים, אלא דוקא קרוב לשכר ורחוק להפסד, אבל שאר איסורין דרבנן לא התירו. ויש הפרש בין קרוב לשכר לשאר איסורין דרבנן, דשאר איסורין, כחכירי נרשאי דאמרינן לקמן [לעיל ס"ח ע"א] הרי הלוה פורע מכיסו אותו סך שהתנה. (ויתדע) [ותדע] שלא אמרו מעות של יתומים מותר להלוותן בריבית דרבנן, אלא קרוב לשכר ורחוק להפסד ע"כ. ורחוק להפסד קיל טפי מפני שקרן היתומים מיוחד, והרי הוא כפקדון אצל המקבל. והם אינם נוטלים ריוח אלא מניה. והיה הריוח ממה שנמצא במעותיהם. אבל ריבית דרבנן כחכירי נרשאי דאמרן לא. ועוד האריך. והיכא שאפטרופוס של יתומים הלוה מעותיהם בריבית קצוצה, ונתן המעות ליתומים או ליורשיהם והלווים תובעים לאפטרופוס. כבר השיב רבינו הרשב"א ז"ל בזה ואמר שאם הלווים תובעים ליורשי היתומים או ליתומים אין משלמין כלל, לפי שאין הנכסים משועבדים כלל לחזרת ריבית. ואפילו גבה כסות או כלים בתורת ריבית, אין אותם הנכסים בעצמם בחיוב חזרה מדין גביית ב"ד. ונ"מ למלוה בריבית שמת והניח הנכסים לפני בניו, שאין חייבין הבנים לשלם מנכסיו. ואע"פ שהניח להם אחריות נכסים, ואפילו הניח לפניהם, אפילו יודעין שהן של ריבית אינן חייבין להחזיר. הניח להם אביהם פרה או טלית או כל דבר מסויים, חייבין להחזיר מפני כבוד אביהם. ומוקמינן התם בפרק איזהו נשך [ס"ב ע"א] דוקא משום כבוד אביהם וכשעשה תשובה ובקש להחזיר. הא לאו הכי לא, ואפילו משום כבוד אביהם. ואין ריבית קצוצה יוצאה בדיינים, אלא משום וחי אחיך עמך ודרשינן ליה נהדר ליה כי היכי דניחי אחיך עמך בהדך. ומצות עשה הוא דאיכא, אבל שעבודא ליכא. ואותו בלבד שנתן לו בריבית הוא שחייב להחזיר, אבל מי שלא לקחו אינו חייב להחזיר. והילכך היורשים והיתומים פטורים, שלא התנו באותו ריבית ולא לקחוהו מיד אותם הלווים, אינם בני חזרה. אלא הלוה נתן לאותו אפטרופוס שהתנה עליו עמו, והאפטרופוס נתן ליורשים. ואפילו גזל גמור בכל כה"ג אין חייבין להחזיר. וכדתנן [ב"ק קי"א ע"ב] הגוזל ומאכיל את בניו והמניח לפניהם פטורים מלשלם. כ"ש הריבית שהוא [אינו] גזל גמור, שהרי נתן הוא מדעת. וגם האפטרופוס פטור, לפי שהלוה לא לאפטרופוס הוא נותן על דעת שיעכב לעצמו אלא כדי ליתן ליתומים או לבעל המעות. והאפטרופא סרסורא דחטאה הוא, ואינו בתורת השבון. ומ"מ אם עדיין יש שטרות שיש בהן ריבית אין אותו ריבית נגבה כלל. וזה אין צריך. עד כאן בתשובה.
ומעות של הקדש עניים אי מלווין אותו בריבית, גרסינן בפרק הזהב [נ"ז ע"ב], אין ריבית להקדש. והתם בהקדש שמים, דממעטין ליה, אבל הקדש עניים אין מכאן ראיה להתירו. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל, ומעות של הקדש עניים, מסתברא שמותר להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד. וקרוב אני לומר שאין ריבית אף להקדש עניים, לפי שמעות אלו אין להם בעלים ידועים, וגזבר לאו בשלו מלוה. ונמצא שאין זה בא [מן] הלוה למלוה, ואמרו [ס"ט ע"ב] לא אסרה תורה אלא ריבית הבאה מלוה למלוה. (ואמרו) ואע"פ שהגזבר מלוה אותם, לא נאסר בעבור זה. שהממון אינו שלו אלא שנעשה אפטרופוס. וכההוא דישראל שנעשה אפטרופא או סנטר לגוי שאמרו בתוספתא [פ"ה ה"ח] שמותר לישראל להלוותם בריבית. ומ"מ [כתב זה להלכה ולא למעשה. אבל קרוב לשכר ורחוק להפסד מותר לגמרי] כך כתב רבינו בתשובה.
<h2>דף ע:</h2>
אין מקבלין צאן ברזל מישראל. כיצד הרי שהיו לו מאה צאן וקבלן ממנו להטפל בהן, ויהיו (חולבות) [הולדות] והגיזות והחלב לאמצע [או] לשליש, כמו שהתנו שניהן, ואם מתו הצאן ה"ז מקבל לשלם דמיהן, ה"ז אסור, שהרי בעל הצאן קרוב לשכר ורחוק להפסד. ואם קבל עליו בעל הצאן שאם הוקרו או הוזלו או נטרפו הרי [הן ברשותו הרי] זה מותר.
ואפילו להלוות ברבית לגוי גרסינן פרק איזהו נשך, מרבה הונו בנשך ותרבית לחונן דלים יקבצנו אמר רב כגון שבור מלכא. אמר רב נחמן אמר לי הונא לא נצרכה אלא אפילו רבית דגוי. איתיביה רבא לרב נחמן ולווין מהן ומלוין אותן ברבית. ואוקמה רב חייא בריה דרב הונא בכדי חייו. נמצא כי לדברי רב חייא דווקא בכדי חייו מותר להלוות ברבית לגוי ולא להעשיר. ורבינא אוקמה לההיא דלווין ומלוין מהן דוקא בתלמידי חכמים משום דת"ח לא ילמד ממעשיהם אבל שאר העם אסור [להם] להלוות לגוי ברבית. ויש אוקימתא אחריתי דאמרי עמי וגוי עמי קודם ואמרינן פשיטא אמר רב נחמן אמר לי הונא תאנא לא נצרכה אלא אפילו לגוי ברבית וישראל בחנם, עמי קודם. ולהאי אוקימתא מותר להלוות ברבית אפילו ישראל עם הארץ ואפילו יותר מכדי חייו, דלא אשכחן בהאי לישנא דגזור כלל. והרב בעל הלכות כתב האי אוקימתא דרב חייא דוקא לכדי חייו. ורבינו חננאל ז"ל מחמיר יותר, דדוקא בת"ח בכדי חייו. וזה תימה. ומ"מ כולם נסכמים דע"ה יותר מכדי חייו אסור. והרמב"ן ז"ל כתב, ע"ה מותר בכדי חייו, ות"ח אפילו להעשיר, שלא ילמד ממעשיהם. ועכשיו נהגו העולם כתלמידי חכמים. ואמרו בשם רש"י ורבינו תם ז"ל כי מפני שרבו המסים והארנוניות ואין שיעור לכדי חייו נהגו כן. ודעת ר"ם דכדי חייו, וכתבו פ"ה דמלוה ולוה.
<h2>דף עא:</h2>
ומותר לישראל להלוות מעות של גוי בריבית אם נעשה אפטרופא עליהן. ותניא בתוספתא פ"ה [ה"ח], ישראל שלוה מעות מגוי ומבקש להחזירם לו, מצאו חבירו ואמר "תנם לי ואני נותן כדרך שאתה נותן לו" אסור, ואם העמידו אצלו מותר. ישראל שאמר לגוי הילך שכרך ובוא והלוה מעות בריבית אסור. ועל זה אמרו בגמרא [לעיל ס"א ע"ב] זה שתולה מעותיו בגוי, כלומר שמפקיד מעותיו ביד גוי, וגוי מלוה אותם בריבית, אסורים. ובתוספתא [שם], גוי שאמר לישראל הי לך שכרך ובוא והלוה בריבית מותר אבל אסור מפני מראית העין. מעותיו של ישראל המופקדות אצל הגוי מותר להלוותן בריבית שלא מדעת ישראל המפקיד. ושל גוי המופקדות אצל הישראל אסור להלוותן בריבית. זה הכלל, כל שבאחריות ישראל אסור, באחריות גוי מותר. פירוש, דכל שהלוה מעותיו המופקדות אצלו שלא מדעת המפקיד ה"ז באחריותו וה"ז כמלוה את שלו. ישראל שנעשה שליח לו לנכרי אפטרופא או סנטר מותר ללוות ממנו בריבית.
ונשאל רבינו יצחק הזקן בישראל שאמר לגוי, "לוה לי מעות מישראל בשמך ומאי דיהבת בהו קרנא וריביתא עלי", ומלוה אינו יודע שבשביל ישראל לוה אותם, מאי, מי אמרינן אין שליחות לגוי ושרי, כיון דישראל זה (לזה ו)אין לו עסק עם ישראל המלוה. או דילמא, כיון דיש שליחות לגוי לחומרא כדאמרינן בפרק איזהו נשך, הא נמי אסור, ומלוה נמי אי ידע לבסוף אסור ליטול ממנו בריבית. והשיב, נראה לי שהוא מותר, מפני דאפילו תמצא לומר נמי דאסור היכא דשוויה שליח, הכא לא נחזקי אינשי ברשיעי דנימא שליח שוייה. אלא דעתו היה שילוה הגוי מישראל ויחזור וילוה לי. ואפילו פירש בפירוש לפני עדים שיהיה שלוחו לא מחמרינן כולי האי. ולא דמי לחומרא דקתני בסיפא דברייתא. דהתם שניהם יודעים בדבר ומתכוין ליטול ריבית מכיסו של ישראל. אבל הכא לא. וליכא איסורא לגבי לוה ולא לגבי מלוה ע"כ. והברייתא התם בפרק איזהו נשך ישראל שלוה מעות [מן הגוי] בריבית ובקש להחזירם לו מצאו חבירו ישראל אחר ואמר תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו אסור, ואם העמידו אצל הגוי מותר. גוי שלוה מעות מישראל ברבית ובקש להחזירם לו ומצאו ישראל ואמר תנם לי ואני אעלה לך כדרך שאתה מעלה לו מותר ואם העמידו אצל ישראל אסור ע"כ. וזו היא סיפא דברייתא דאמרי לחומרא. ע"כ דברי הברייתא. וכן הסכים הרמב"ן ז"ל וכן רבינו הרשב"א ז"ל.
ועוד נשאל רבינו יצחק [הזקן] ז"ל, היכא דיהיב ליה ישראל לגוי משכונו ללוות עליו מעות מישראל בריבית לצורך ישראל, מי שרי למלוה ליטול אותו ריבית הואיל והמשכון של ישראל. והשיב להתיר, משום דאקנויי מקני ליה ישראל משכונו ללוות בו ריבית. וכתב רבינו הרשב"א ז"ל, וכן נראה כדבריו, דלא שביק ישראל הלוה היתירא ואכיל איסורא. וכי היכי דלא (ליגע) [להגיע] לידיה איסורא דריבית דאורייתא אקנויי קא מקני ליה משכון [לנכרי וקני ליה נכרי במשיכה. ויש מחמירים בזה. [מ"מ אף מודים ב]ישראל שהשאיל לגוי] משכון ללוות עליו הגוי לצורך עצמו של גוי שהוא מותר. ואע"פ שהלך [לו] הגוי ופרע (לישראל) [הישראל] זה הקרן והריבית שרי, דהא אקנייה ישראל לגוי, וקני ליה במשיכה, דמשיכת גוי קונה. (ויש מחמירין בזה). ומשכונו של גוי ביד ישראל, והלך ישראל ולוה עליו מישראל, אמרו בשם רבינו תם שהוא מותר, ובלבד שיאמר לו ישראל הנותן משכון "הריני מוכר לך כל [כח] זכות ושעבוד שיש לי על המשכון הזה [ו]אין לי עסק ממך עליו, ולא לך עלי על מעותיך". דכגון זה לאו לוה [הוא] אלא מוכר זכות שיש לו בו. ואם לאחר זמן רצה שני לחזור וליטול מן הראשון קרן וריבית ולהחזיר לו משכונו מותר, מפני שהוא כחוזר ומוכרו לו. והרמב"ן ז"ל סובר כרבינו תם ז"ל. ונשאל רבינו הרשב"א ז"ל בסירסור הממשכן משכון ביד ישראל בשם גוי בריבית, וחזר ואמר של ישראל הן, ולא רצה להשיב. וזה לשון התשובה איני משיב בדברים אלו, כי דברים מסופקים הם הרבה. ואני בודל להורות בהן הלכה למעשה אפילו מן הפה לאוזן, כל שכן במכתב ע"כ.
<h2>דף עב.</h2>
ואמרינן התם, ישראל שלוה מעות מן הגוי בריבית וזקפן עליו במלוה ונתגייר, אם עד שלא נתגייר זקפן עליו במלוה גובה קרן וריבית. ואם משנתגייר זקפן עליו מלוה גובה קרן לבד. וגוי שלוה מישראל בריבית וזקף עליו הריבית במלוה אע"פ שזקף הריבית אחר שנתגייר גובה אפילו את הריבית, שלא יאמרו בשביל מעותיו של זה נתגייר.
<h2>דף עב:</h2>
וכי בעינן שיצא השער כבר, דוקא כשלא היה למוכר כלום מאותו המין. [אבל אם היה לו מאותו המין] אע"פ שלא נגמרה מלאכתו ה"ז מותר לפסוק עליו ואע"פ שלא יצא השער. כיצד היה (לו) [הוא] תחלה לקוצרים ה"ז פוסק על החטים אע"פ שעדיין הן גדיש. ופוסק על היין משיבצור הענבים. וכלל זה אמרו, כל דבר שאינו מחוסר אלא מלאכה אחת או שתים פוסק עליו. מחוסר שלש מלאכות אינו פוסק עליו. כיצד גדיש שהיה מחוסר הנחה לשמש שיבש ודישה וזרייה, אינו פוסק עד שיצא השער. וכן אמר רב, מחוסר שתים פוסק מחוסר שלש אינו פוסק, והלכתא כרב באיסורי. וכ"כ רי"ף. ואין פוסקין על שער של עיירות מפני שאין השער קבוע, אלא על שער שבמדינה. היו החטים החדשים במדינה ד' סאין בסלע, וישנות ג' סאין בסלע, אין פוסקין עד שיבא השער לחדש ולישן. היו החטים של לקוטות ד' סאין בסלע ושל בעל הבית ג' סאין בסלע, פוסק ללקוטות כשער לקוטות, ולא יפסוק לבעל הבית עד שיקבע השער לבעל הבית. כיון שנקבע השער מותר לפסוק על השער הגבוה. כיצד היו החטים ד' סאין בסלע ופסק עמו שיתן החטים בשער הזול, אם עמדו החטים אחרי כן עשרים סאין בסלע נותן לו עשרים (אין) בשער שהוא עכשיו בזול, שהרי פסק עמו כשער הגבוה. נתן לו מעות סתם, נותן לו כשער שהיו שוין כשנתן לו המעות, והחוזר מקבל מי שפרע. היה ביניהן שליח, בין המוכר ללוקח, [אינו] נוטל אלא כשער הזול, או מחזיר הדמים ואינו מקבל מי שפרע, שהמשלח אומר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי. ור"ם [כתבו] פ"ט דמלוה.
<h2>דף עג.</h2>
וגרסינן התם, המוליך חבילה ממקום למקום, מצאו חבירו ואמר תנה לי ואני אעלה לך כדרך שמעלין לך באותו מקום, ברשות מוכר מותר, ברשות לוקח אסור. כלומר אם היא באחריות המוכר מותר. המוליך פירות ממקום למקום מצאו חבירו וא"ל תנם לי ואני אעלה לך פירות שיש לי באותו מקום, אם יש לו פירות באותו מקום מותר. ואם לאו אסור. ור"ם [כתבו] (פ"ח) [פ"ט] דמלוה. החמרין מעלין במקום היוקר כמקום הזול ואין חוששין, פירש רש"י ז"ל החמרין המשתכרין בתבואה ומביאין אותה ממקום הזול למקום היוקר, מותר להם ליקח מעות מבעלי בתים עשירים במקום היוקר [ע"מ ליתן להם בזמן פלוני הפירות כשער מקום הזול. מותר אע"ג דהפירות באחריות החמרין וא"כ הלואה גמורה היא, מ"מ כיון דאלו הוזלו פירות בנתיים במקום היוקר] יותר ממה שלקחו במקום הזול יקבלו בעלי בתים של מקום היוקר בסך שלקחום בעל כרחם, הרי אלו כשלוחים. ואע"פ שאחריות על החמרין ואינן נותנין להם שכר עמלם. אבל הרמב"ן ז"ל פירש ששלוחין היו חמרין אלו של בעלי בתים ונוטלין שכר עמלם וטרחם, ונוטלין מעות מבעלי בתים ומעמידין להם פירות כמו שקונין שם במקום הזול, אע"פ שמקבלין אחריות הדרך, הרי אלו כשומרי חנם [שהתנו] להיות כשואל, ואין המעות הלואה. ואע"פ שמוציאין אותם במקום היוקר לצורכם, אינו אלא כשולחני המשתמש במעות שמפקידין אצלו. ואמרינן דטעמא, דניחא להו לחמרים שהספסרים מוזלי לגבייהו דחמרין, ומשום שאלו בעלי בתים מגלין להם השער. ור"מ כתבו בענין אחר פ"ט.
<h2>דף עד:</h2>
מלוה אדם את אריסיו חטים בחטים לזרע בין קודם שירד האריס לשדה בין אחר שירד. ואסיקנא דבד"א במקום שנהגו שיתן האריס את הזרע, שהרי ביד בעל הקרקע לסלקו כל זמן שלא נתן ועל דעת שיקח (פירות) [פחות] יורד. אבל במקום שדרך בעל הבית ליתן הזרע ועכשיו בא האריס ורוצה (לצאת) [לתת] הזרע. אם עדיין לא ירד האריס לשדה מותר להלוותו חטים בחטים, שעדיין יש לו רשות לסלקו. נמצאת בעת שירד לשדה ירד על דעת שיחזיר לו חטים שהלוהו. אבל אחר שירד לשדה והתנו לשלש שנים ונהגו כדרך כל האריסין, ועכשיו בזאת השנה רוצה האריס לתת הזרע, הואיל ואינו יכול לסלקו הרי הוא ככל האדם, ואסור להלוות לו חטים בחטים לזרע. אבל מלוהו סתם על שער שבשוק. ור"ם [כתבו] פ"י דמלוה.
<h2>דף עה.</h2>
[ומלוה אשה לחברתה ככר] (כהלל) [והלל] שאמר לא תלוה אשה לחברתה עד שתעשנו בדמים, שמא יוקרו החטים ונמצאו באות לידי רבית, לית הלכתה כותיה.
אמרינן התם, לווין סאה [בסאה] ופורעין סתם על השער שבשוק והכי הלכתא. פירוש, סאה בסאה בלא קביעות זמן על שער שבשוק. כיצד היה השער קבוע וידוע לשניהם ולוה מחבירו עשר סאין חייב להחזיר לו עשר סאין. אע"פ שהוקרו החטים, שהרי כשהלוה ממנו היה השער ידוע, ואילו רצה היה (ה)קונה ומחזיר [לו] מיד, שהרי לא קבע לו זמן להלואתו. ותני ר' חייא טיפת יין אין לו, הא יש לו ללוה [לוה עליה] כמה טיפין. והילכך היה לו ללוה מאותו המין שלוה ה"ז מותר ללוות סתם בלא קביעת זמן, ופורע סתם אע"פ שלא יצא השער. ואפילו היה לו סאה לוה כמה סאין. לא היה לו מאותו המין כלום ולא נקבע שער שבשוק עדיין, (עד) [או] שלא ידעו שער שבשוק, ה"ז אסור ללוות סאה [בסאה]. ואם לוה ולא עשה אותם דמים והוזלו (ו)יחזיר לו פירות כמדה שלוה. ואם הוקר נוטל דמים שהיו שווים בשעת הלואה. ואע"פ שיש לו מאותו המין, או שהשער קבוע, לא ילוה לזמן קבוע אלא סתם, ופורע באיזה זמן שירצה. עכ"ל ר"ם פ"י. והראב"ד לא הודה [לו], אלא אם יש לו או על השער שבשוק לוה סאה בסאה בלא עשיית דמים אפילו לזמן קצוב.
וגרסינן התם, אמר רב יהודה תלמידי חכמים מותרין להלוות זה לזה ברבית דידעי דרבית אסורה ומתנה בעלמא הוא דיהבי אהדדי. ור"ם כתבו פ"ד דמלוה ולוה.
ואסור להרבות בשכר אדם, לא יאמר עשה עמי מלאכה זו שהיא שוה דינר ואני עושה עמך בשבוע אחר מלאכה שוה שני דינרים. ותנן אדם אומר לחבירו נכש עמי ואנכש עמך עדור עמי ואעדור עמך. [אבל לא] יאמר אדם חרוש עמי בגריד ואני אחרוש עמך ברביעה, שטורח החרישה בימי הגשמים יותר.
<h2>דף עה:</h2>
השוכר את הפועל בימי החורף לעשות עמו בימות הקור [בדינר בכל יום ונתן לו השכר, והרי שכרו שוה בימי הקור סלע ה"ז אסור, מפני שנראה כמלוה אותו עכשיו כדי שיוזיל בשכרו. אבל אם אמר לו עשה עמי מהיום ועד זמן פלוני בדינר, ה"ז מותר אע"פ ששוה שכרו סלע בכל יום. הואיל והוא מתחיל לעשות מעתה אינו נראה כנוטל שכר מעותיו שהקדים ליתנו לו בשכרו. ור"ם כתבו פ"ז דמלוה.
כמה הענין חמור ובעונות קל הוא בעיני העם ברוב המקומות ואמרו חכמים בריבית עובר בששה לאוין. והמלוה והלוה והערב והסופר כולן עוברין.
